L’homme, dans sa vie, n’a pas le temps d’avoir le temps
pour tout.
Et il n’a pas de moment libre pour consacrer un moment
à chaque volonté. L’Ecclésiaste a eu tort de dire le contraire.
L’homme doit haïr et aimer ensemble,
pleurer et rire avec les mêmes yeux
avec les mêmes mains jeter des pierres
et les ramasser,
faire l’amour dans la guerre et la guerre dans l’amour.
Et haïr, pardonner, se souvenir et oublier
ordonner et déranger, manger et digérer
ce qu’une longue histoire
fait au cours de très nombreuses années.
L’homme, dans sa vie, n’a pas le temps.
Lorsqu’il perd, il cherche,
lorsqu’il trouve, il oublie,
lorsqu’il oublie, il aime,
et lorsqu’il aime, il commence à oublier.
Et son esprit est instruit,
son esprit est très professionnel,
seul son corps reste perpétuellement
amateur. Il essaie, se trompe
n’apprend rien et s’embrouille,
ivre et aveugle dans ses plaisirs et ses souffrances.
Il mourra à l’automne de la mort des figues,
rabougri, plein de soi et doux,
quand les feuilles sécheront sur le sol
et que les branches nues pointeront
vers le lieu où il est un temps pour tout.
*
אָדָם בְּחַיָיו
אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לכל.
ואין לו עת שתהיה לו עת
לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.
אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,
באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק
באותן ידיים לזרוק אבנים
ובאותן ידיים לאסוף אותן,
לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.
ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח
ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל
את מה שהיסטוריה ארוכה
עושה בשנים רבות מאוד.
אדם בחייו אין לו זמן.
כשהוא מאבד הוא מחפש
כשהוא מוצא הוא שוכח,
כשהוא שוכח הוא אוהב
וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.
ונפשו למודה,
ונפשו מקצועית מאוד.
רק גופו נשאר חובב
תמיד. מנסה וטועה
לא לומד ומתבלבל
שיכור ועיוור בתענוגותיו ובמכאוביו.
מות תאנים ימות בסתיו
מצומק ומלא עצמו ומתוק,
העלים מתיבשים על האדמה,
והענפים הערומים כבר מצביעים
אל המקום שבו זמן לכל
*
A Man in His Life
A man doesn’t have time in his life
to have time for everything.
He doesn’t have seasons enough to have
a season for every purpose. Ecclesiastes
was wrong about that.
A man needs to love and to hate at the same moment,
to langh and cry with the same eyes,
with the same hands to throw stones and to gather them,
to make love in war and war in love.
And to hate and forgive and remember and forget,
to arrange and confuse, to eat and to digest
what history
takes years and years to do.
A man doesn’t have time.
When he loses he seeks, when he finds
he forgets, when he forgets he loves, when he loves
he begins to forget.
And his soul is seasoned, his soul
is very professional.
Only his body remains forever
an amateur. It tries and it misses,
gets muddled, doesn’t learn a thing,
drunk and blind in its pleasures
and in its pains.
He will die as figs die in autumn,
shriveled and full of himself and sweet,
the leaves growing dry on the ground,
the bare branches already pointing to the place
where there’s time for everything.
***
Yehuda Amichaï (1924-2000) – Perdu dans la grâce
Jeu de briques
Snake
Pacman
Bubble